כפי שידוע לנו רק צעד אחד קטן מפריד בין טרגדיה לפארסה, לצערנו זה עובד גם בכיוון ההפוך – לא יותר מכך. כל חולה כרוני יודע - כאשר המצב מחמיר כל הפצעים נחשפים והכאב מתגבר. מה שרק אתמול היה כמעט ולא מורגש – היום לא מאפשר לנשום. אבוי, גם המחלות חברתיות מתנהגות בצורה זו. בתחילת דרכו של הסגר ובידוד עצמי, אנשים התלוצצו שאולי תהיה פחות אלימות: לא ישדדו בתים, כי כל המשפחה בפנים, לא יהיו כך הרבה מקרי אונס, תקיפה, רצח – הרי כולם יושבים בבית...
לצערנו, תוקפנות, כעס, טינה ורוע לא נעלמו רק מפני שאנשים לא יצאו מהבית... גם הם נשארו בבית. מסביב לעולם דיווחו שאלימות במשפחה, אלימות כלפי בני ובנות זוג, ילדים והרים עלתה משמעותית בתקופות הסגר.
ומה שעצוב יותר, היכולת של הקורבנות לדווח על האלימות פחתה. איך תדווח/י אם הפוגע סגור איתך בין אותן ארבע קירות? אין לצאת, אין לברוח, אין אפשרות לדווח. הכל תחת שליטה של התוקפן.
אלימות משפחתית לא תמיד מתבטאת באלימות פיזית, אבל תמיד מדובר במשחקי מניפולציה, משחקי כוח, משחקי חתול ועכבר. והיום יותר מתמיד מדובר במחלה חברתית כרונית שחייבת חיסון לא פחות מקורונה.
נראה ששנה של בידוד וסגרים הדגישה לחברה ישראלית עד כמה נושא האלימות במשפחה ואלימות כלפי נשים הינו קריטי ודורש התייחסות. נכון, שדיברו על כך המון לאחרונה, אבל התופעה לא נעלמת, אלא בדיוק ההפך. אלימות פיזית ומנטלית המתרחשת בסביבה שאמורה להיות הכי מוגנת, עדיין מהווה מציאות יום יומית עגומה ואיומה לאלפי נשים, גברים, וילדים בישראל ובעולם. בשל כך גם השיח חייב להמשיך להתקיים. התערוכה מבקשת לבחון איך זה קורה? באיזה רגע הורים קפדניים הופכים לסדיסטים, קרוב משפחה אהוב הופך לתוקף, נסיך חלומותייך מתגלה כמפלצת? איך

מחמאה הופכת לכלי ששולל ממך חופש? איך אנחנו כפרט וכחברה נותנים לזה לקרות? איך אלימות של שנים עוברת תחת מכ»מ, בלי שאף אחד

מסביב לא הרגיש ולא ניחש?.. ומה הדרך שלנו כפרט וכחברה לעמוד על משמר ולעצור את המגפה של אלימות.